שופט נתן פסק דין שכמעט אי אפשר לערער עליו.
ואז הוא עשה משהו שבית המשפט העליון ביקר: הוא הסביר אותו.
דווקא ההסבר הזה הפך את התוצאה.
הרקע: בהליך אזרחי, הצדדים יכולים להסכים שהשופט יכריע "על דרך הפשרה", לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט.
זה לא הסכם פשרה בין הצדדים. הם פשוט מוסרים לשופט את ההחלטה, והוא קובע תוצאה שנראית לו צודקת, בלי להיות כבול לדין.
המחיר: ברירת המחדל היא שפסק דין כזה ניתן בלי נימוקים. ערעור עליו מתקבל רק במקרים נדירים, למשל כשהשופט חרג ממה שהצדדים הסכימו, או כשהתוצאה בלתי סבירה באופן קיצוני.
המקרה: חברה בקיבוץ שדות ים תבעה את הקיבוץ אחרי שהופחתו לה שמונה נקודות זכאות לדירה.
לפי תקנון השיכון, מי שלא התפרנס "עד חצי שנה" בחמש השנים האחרונות זכאי לדירה מלאה.
הצדדים הסכימו שבית המשפט המחוזי יכריע על דרך הפשרה, ולא ביקשו נימוקים.
השופט כתב בכל זאת פסק דין מפורט. הוא קבע שהיא לא התפרנסה חצי שנה בדיוק, ובכל זאת הפחית לה שלוש נקודות.
בית המשפט העליון קיבל את הערעור פה אחד. לפי חוק הפרשנות, "עד" פירושו "עד ועד בכלל". חצי שנה בדיוק נכנסת במדרגה הראשונה, ולכן לא מפחיתים לה אף נקודה.
אבל המשפט החשוב בפסק הדין הוא אחר.
השופט גרוסקופף כתב שכאשר מסמיכים שופט לפסוק בפשרה בלי נימוקים, "טוב יעשה היושב בדין אם ימנע מכך", כי "כל המוסיף גורע". הנימוק פותח את "הקופסה השחורה" של השיקולים, ויוצר פתח לערעור.
והעליון הוסיף: אילו השופט היה מסתפק בשקלול של סיכויי הצדדים וקובע שלוש נקודות בלי הסבר, לא היה אפשר לבקר את זה, גם אם פרשנות נכונה של התקנון מובילה לתוצאה אחרת.
התובעת זכתה כאן כי השופט אמר יותר ממה שהתבקש.
בדרך כלל, מי שבוחר במסלול הזה מקבל תוצאה ולא הסבר. וכשאין הסבר, כמעט אין גם על מה לערער.