מאמרים ופוסטים

שותף שרוצה לצאת מחברה פרטית מגלה לפעמים שאין לו לאן ללכת

שותף שרוצה לצאת מחברה פרטית מגלה לפעמים שאין לו לאן ללכת.

השבוע דווח בכלכליסט על סכסוך בין השותפים בקבוצת המסעדות לה שוק בתל אביב. אחד מבעלי המניות, שמבקש לצאת, הגיש תביעה של 8 מיליון שקל נגד שני בעלי השליטה. הוא מבקש שבית המשפט ימנה מומחה להערכת שווי ויחייב אותם לקנות את מניותיו. לטענתו הוא נדחק החוצה, וב-2025 כמעט לא קיבל דיבידנדים. הצד השני טרם הגיש את עמדתו, ואין לי עמדה לגבי המחלוקת עצמה.

מה שמעניין כאן הוא המבנה, לא הצדדים.

מניה של חברה ציבורית אפשר פשוט למכור בבורסה. למניות מיעוט בחברה פרטית אין קונה. השותפים האחרים הם בדרך כלל הקונים היחידים, ואין להם שום חובה לקנות.

כשבהסכם המייסדים אין מנגנון יציאה, כמו BMBY או אופציית מכר, לבעל המיעוט נשארת בעיקר דרך אחת: לטעון לקיפוח. סעיף 191 לחוק החברות מאפשר לבית המשפט, בין היתר, להורות על רכישת מניות. אבל כדי להגיע לשם צריך לשכנע שהתנהלות הרוב קיפחה אותו, וזה הליך ארוך, יקר ולא ודאי.

ועוד נקודה שרבים מפספסים: לבעל מניות אין זכות לקבל דיבידנד. ההחלטה על חלוקה היא של הדירקטוריון, ובחברה פרטית קטנה הדירקטוריון הוא בדרך כלל בעלי השליטה. לכן בסכסוכים כאלה הוויכוח עובר מהר לשאלה לאן הולך הכסף במקום דיבידנד: שכר, דמי ניהול, דמי שכירות לנכסים של בעלי השליטה.

השורה התחתונה: הסכם שותפים נכתב כשכולם חברים, אבל הוא נועד ליום שבו הם כבר לא. סעיף יציאה ברור שנחתם ביום הראשון זול בהרבה מתביעת קיפוח ביום האחרון.

לכל המאמרים והפוסטים